רקע להתרחשויות

תקציר מסמך "יהודי ורטגאו" ממרכז המידע אודות השואה "יד ושם" לקריאת המסמך במלואו

לפני המלחמה:

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמדה האוכלוסיה היהודית בחבל ורטגאו (Warthegau) על כארבע מאות ועשרים אלף נפש, שהתגוררו במאה וחמישים יישובים. הרוב, כמאתיים וארבעים אלף איש, חיו בכרך הגדול לודז ' (Łódź), שהיתה העיר השנייה בגודלה בפולין כולה, אחרי וורשה (Warszawa), ובה הייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בארץ זו. יתר יהודי ורטגאו התגוררו בעיירות וביישובים קטנים.
הקהילות הגדולות ביותר היו קהילת קאליש (KALISZ), שבה חיו עשרים וחמישה אלף יהודים. קהילת ולוצלווק (WLOCŁAWEK), שבה חיו שנים עשר אלף יהודים. זדונסקה וולה (ZDUŃSKA WOLA), כעשרת אלפים יהודים וכן הלאה.
אי אפשר לומר שלפני מלחמת העולם השנייה חיו היהודים בחבל ארץ זה, כמוהם כיהודים בפולין כולה, חיים של אושר. אדרבה, רובם הגדול של יהודי האזור היו אנשים קשי יום שהתפרנסו בדוחק. אמנם היו בקהילות היהודיות אנשים מבוססים ואף עשירים, בלודז' היו כמה אילי הון, אבל הללו היו בבחינת מיעוט זעום. היהודים בפולין כולה סבלו לא מעט עקב מדיניות האפליה שנקטו כלפיהם השלטונות וגלי האנטישמיות התפשטו והתגברו לפני המלחמה – לא מעט בהשפעתה של גרמניה הנאצית השכנה. עם זאת, זכו היהודים גם בהישגים גדולים בחיים הפוליטיים וכן בחיי התרבות והדת במסגרת הקהילה. בפולין פעלו מפלגות יהודיות וארגוני נוער, והוקמו בתי ספר יהודיים שלשון ההוראה בהם הייתה עברית או יידיש. הוקמו גם מוסדות לחינוך דתי-יהודי, ספריות יהודיות, מועדוני ספורט יהודיים, מוסדות לעזרה סוציאלית, בתי חולים, בתי זקנים ובתי יתומים. כמו כן נבנו עשרות בתי כנסת מפוארים. בעיירה אלכסנדרוב, למשל, שעל יד לודז', פעל מרכז החסידות מן החשובים בפולין, חצר אלכסנדר, שבראשו עמד הרב מנחם מנדל דנציגר.

הכיבוש הנאצי:

כל ההישגים האלה וכל המבנה הפוליטי, הכלכלי, התרבותי והדתי של היהודים, נהרסו בן לילה, עם כניסתו של הצבא הגרמני לאזור. חייהם של היהודים, בלי יוצא מן הכלל, נעשו הפקר. היהודי כפרט, היה לאדם משולל זכויות כלשהן. כל המוסדות היהודיים נמחקו מן השטח וכל הרכוש היהודי שנצבר בעמל של דורות, נפל לשלל בידי הפולש. הציבור היהודי, שרק תמול שלשום היה מאורגן להפליא וידע ללחום על זכויותיו בתנאים קשים, נעשה לציבור חסר אונים, מחוסר מנהיגות ונטול אמצעי הגנה כלשהם. השואה התחילה. מסע הטרור הנאצי נגד האוכלוסיה היהודית בחבל ורטגאו היה אכזרי יותר מבאזורים אחרים של פולין הכבושה. הסיבה לכך נעוצה בכוונתם של השלטונות הגרמניים לספח את האזור הזה לשטח הרייך השלישי, לגרמניה הגדולה. יחד עם הצבא הגרמני, הוורמכט, נכנסו לפולין יחידות מיוחדות של משטרת הביטחון הנאצי, האיינזצגרופן (EINSATZGRUPPEN). אלו היו יחידות מזוינות, שאומנו במיוחד להפעיל טרור נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחי הכיבוש, בעיקר נגד האינטליגנציה הפולנית ונגד האוכלוסייה היהודית כולה. ב-21.09.1939, עוד קודם שתמה המערכה הצבאית בפולין וקודם שהצבא הפולני נכנע סופית, הוציא ראש משטרת הביטחון הנאצי ריינהרד היידריך הוראות בדבר המדיניות הנאצית ונקיטת פעולות טרור נגד היהודים בשטחים הכבושים. בהוראות האלה, הוא ציווה להבדיל בין השטחים שהשלטונות הגרמניים התכוונו לספח לרייך לבין שאר שטחי הכיבוש. בנוגע ליהודים נאמר שיש לרכז את היהודים מן העיירות והכפרים, בערים גדולות יותר ובמהירות. את השטחים הנ"ל יש לשחרר מן היהודים ולחתור לרכזם בערי ריכוז מועטות בלבד. למן השעות הראשונות של הכיבוש הגרמני, התחילו ההתעללויות החמורות והבלתי פוסקות ביהודים: גברים, נשים, צעירים וזקנים. ההוראות לחטוף יהודים לעבודות כפייה, נתנה בידיהם של הגרמנים הזדמנות לחשוף את אופיים הברברי והסדיסטי שהפתיע את הכל. המוסדות היהודיים הציבוריים נסגרו וכל רכושם הוחרם. החלו מאסרים נרחבים. פורסם צו שחסם את חשבונותיהם של היהודים בבנקים ונאסר עליהם להחזיק במזומן סכום מעל 2000 זלוטי. הוחרמו גם כל המפעלים שבבעלות יהודית ומונו להם קומיסרים גרמנים. רבבות משפחות יהודיות מצאו את עצמן בלי מקור פרנסה והועמדו בסכנה של חרפת רעב. ב-04.11.1939, חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד. היהודים הושלכו מדירותיהם ולא התאפשר להם להוציא מעט מרכושם הדל. רובם הובאו לתחנות רכבת ונשלחו לשטח הגנרל גוברנמן. רבים נספו בדרך במסע ייסורים ורכושם הוחרם ונשדד. אלה מן היהודים שהקדימו רפואה למכה ועזבו את מקום מגוריהם קודם לכניסת הגרמנים, נתקלו בקשיים גדולים ובסכנות. נאסר על היהודים להשתמש בתחבורה ציבורית. גם לא יכלו לעזוב בלי רשות וגם הגבול בין השליטה של הגרמנים, הקשה על המעבר. אלה שהתמקמו בערים שונות של הגנרל-גוברנמן,
(GENERALGOUVERNEMENT) בעיקר בוורשה, הקדימו את אסונם. היחידים שהצליחו להינצל היו היהודים שעלה בידיהם לעבור לשטחים שהיו בשליטה סובייטית. הם אמנם התנסו בקשיים עצומים ורבים מהם אף הוגלו לאזורי בידוד ולמחנות (גולגים), אבל רוב רובם של הניצולים מקרב יהודי פולין היו הנמלטים הללו. הגרמנים בחרו בגטאות בשיטה של ניהול היישוב ע"י היודנרט, מוסד כפוי של אישים, אותם בחרו הגרמנים ותפקידם היה להעביר לציבור היהודי את גזרותיהם והוראותיהם של השלטונות הגרמנים. בסוף 1939, הקימו הגרמנים שכונות נפרדות ליהודים, גטאות בערים ובעיירות של פולין. המטרה המוצהרת הייתה בחיסול היהודים.

פולין 1939

ב-17 בספטמבר 1939, כשהפולנים עדיין ניסו לבלום את המתקפה הגרמנית, פלשה ברית-המועצות למזרחה של פולין בהתאם להסכם הסודי שנחתם כחודש קודם לכן בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ. בתוך שלושה שבועות הביסו הגרמנים את פולין, והיא בותרה לשלושה חלקים נפרדים:
  * האזורים המערביים והצפוניים של המדינה הפולנית לשעבר, ובכלל זה העיר השנייה בגודלה, לודז', סופחו לרייך הגרמני;
  * המחוזות המזרחיים סופחו לברה"מ וליטא, ולמעלה ממיליון יהודים פולנים בחלקיה המזרחיים של פולין עברו לשליטה סובייטי
  * מובלעת במרכזה של פולין נהפכה לגנרלגוברנמן (GENERALGOUVERNEMENT)– אזור תחת השליטה הגרמנית, שעתידו הפוליטי לא הוגדר בתקופה הראשונה של הכיבוש. עפ"י האומדן נמצאו כ-1.8 מיליון יהודים בשטח הכיבוש הגרמני בפולין.
מראשית המלחמה התירו הגרמנים את הרסן ששמו על עצמם בימי שלום ובנסיבות שחייבו התחשבות בדעת הקהל ושיקולים מדיניים. יותר לא היססו להפעיל טרור נגד העם הפולני, אסרו ורצחו את מנהיגיו ואת האליטות האינטלקטואליות שלו וראו בפולנים "חוטבי עצים ושואבי מים" שתכליתם לשרת את "עם האדונים".

המדיניות כלפי היהודים והדרכים לפתרון הבעיה היהודית הוצגו כחלק מן הניסיון למנוע את הנזק שהעם היהודי גורם לעם הגרמני ולרייך, ולשם כך הוסמכו המשטרה והס"ס להיות הכוח המבצע בטיפול ביהודים. בספטמבר 1939 שלח ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך בס"ס, את "איגרת הבזק" שהגדירה את הנהלים והיחס כלפי היהודים בתחומי הכיבוש הפולני. בהנחיות הללו נקבע שיש לדאוג שהיהודים שהתגוררו בעיירות ובכפרים יועברו לריכוזים גדולים יותר בגטאות ונגזרה הגזרה להקים מועצות יהודים –"יודנרטים" – שתפקידם יהיה להוציא אל הפועל את פקודות השלטונות הגרמניים.

היידריך הבחין בהוראותיו בין שלב מעבר ביישום פתרון הבעיה היהודית לבין "המטרה הסופית", אף עפ"י שאין להניח שכבר בתקופה המוקדמת הזאת הוגדר "פתרון סופי" שמטרתו רצח טוטלי ונתגבשה תכנית השמדה. נראה שבתקופה האמורה היו קיימות תכניות מעורפלות בלבד ורצון כללי ולא מוגדר לפתור פתרון מהיר ורדיקלי את הבעיה היהודית. בשלב הזה נמשכה עדיין מדיניות כפיית ההגירה אל מחוץ לגבולות הרייך הגרמני.

עם כניסת הגרמנים אל תוך ערי פולין החלה התעללות בכל יהודי שנקרה בדרכם. הם השפילו, הִיכו, גזרו זקנים של יהודים שומרי מצוות וביצעו תליות פומביות במטרה להטיל אימה על האוכלוסייה. המבצעים היו אנשי היחידות המיוחדות של הס"ס שנתלוו ליחידות הצבא. כניסתם לוותה בהצתות של בתי כנסת ובתי היהודים על יושביהם, ועוברי אורח ברחובות נחטפו לעבודות כפייה לשם תיקון נזקי הקרבות. לאחר שהוטלו עליהם קנסות כספיים עצומים בגין "אשמתם" בפרוץ מלחמת העולם וההרס שבא בעקבותיה, הוטלו על ראשי היהודים שורה של גזרות: חובת רישום של כוח העבודה היהודי והטלת "חובת עבודה", גזל רכושם ("אקציות הפרוות", החרמת רהיטים וכיוצא בזה) ונישולם מפרנסותיהם. הגרמנים פרסמו ברחבי השטחים הכבושים צווים שחייבו את היהודים לענוד "אות קלון" – סרטי זרוע ועליהם מגן דוד- כפי שנהגו לסמנם בימי הביניים. בתחומי הרייך הגרמני ומאוחר יותר גם בשטחי הכיבוש הגרמניים במערב אירופה חוייבו היהודים לענוד על דש הבגד טלאי צהוב – מגן דוד בצבע צהוב.

(הערה על סמך מידע מהויקיפדיה)
כאמור, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמדה האוכלוסיה היהודית בחבל ורטגאו (Warthegau) על כארבע מאות ועשרים אלף נפש. חבל ורטגאו שבפולין בזמן המלחמה נקרא רשמית ורטלאנד.

Reichsgau Wartheland

Reichsgau Wartheland Aug. 1943

העיר לודז' סופחה למחוז ליצמנשטאט (LITZMANNSTADT) שבדרום מזרח חבל ורטלאנד.
בין השנים 1939-1940 היא נקראה LODSCH ובין השנים 1940-1945 היא נקראה LITZMANNSTADT.

העיר וורשה, WARSZAWA סופחה לחבל גנרלגוברנמן (GENERALGOUVERNEMENT) ושכנה בצפון החבל.
שמה שונה ל- Warschau.

קאליש סופחה למחוז קאליש שבמרכז דרום חבל ורטלאנד. בין השנים 1945–1939 שונה שמה ל- KALISCH

זדונסקה וולה סופחה למחוז שיראץ (SCHIERATZ) ששכן דרומית למחוז קאליש.
בין השנים 1943-1945 שונה שמה ל- FREIHAUS

מפת פולין
מפת פולין

תחילת ההשמדה:

לאחר ההתקפה על ברית המועצות ביוני 1941, פתחו הגרמנים באמצעים של רצח המונים. אור ירוק ניתן באמצעות "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית" בוועידת ואנזה. פעולות החיסול, החלו בסוף חודש ספטמבר 1941. בתזכיר, אותו חיבר שטורמבנפירר רולף היינץ הפנר, אחד ממנהלי המרכז להעברת אוכלוסין נשקלה האפשרות, שעדיף "לטפל" ביהודים בחומר מסוים הפועל מהר וכי זה יהיה הרבה יותר נעים מאשר לתת להם למות ברעב. הוקמה יחידה מיוחדת של הס"ס הזונדר קומנדו, בפיקודו של האופטשטורמפירר הרברט לנגה, שהתמקדה ברציחתם של חולים במסגרת "המתת חסד". יש עדויות קשות ביותר כיצד הגרמנים הרגו יהודים והשליכום לבורות סיד והרגו אותם בעינויים קשים. פרטים על רצח המונים ובאמצעות רכבי גז, ידועים ממשפטו של הפושע הנאצי פרדיננד גלר, שהתנהל בעיר שטוטגרט בשנת 1949. גלר היה ראש המנהל הגרמני של הגטו בעיירה קוז'מינק (KOŹMINEK) שבנפת קאליש, בחבל ורטלאנד. בין השנים 1939-1943 שמה הגרמני היה BORNHAGEN. בעיירה זו הוקם גטו כבר בתחילת 1940 ורוכזו בו כאלף ושמונה מאות יהודים. ב-26.11.1941 הורה גלר ליהודי גטו קוז'מינק, להתייצב בכיכר על יד בית הכנסת המקומי, לכאורה כדי לאשר כרטיסי מזון. למתאספים סופר שמכיוון שהגטו מוסב למחנה עבודה, יועבר כל מי שאינו מועסק, זקנים וטף, למקום אחר. כוח גדול של אנשי ס"ס, הקרוי רולקומנדו, בא לקוז'מינק והגרמנים התחילו לעשות סלקציה בקהל ולהפריד מיתר המתייצבים את הזקנים, את הנכים ואת הילדים שעדיין לא מלאו להם 14 שנה. הסלקציה נעשתה אגב מאבק עם ההורים, שהגרמנים קרעו בכוח את הילדים מזרועותיהם. כשלא עלה הדבר בידם, פתחו הגרמנים באש על המתנגדים והרגום. בו בזמן התחיל חיפוש אחר המסתתרים שהחליטו שלא להתייצב בכיכר וכל מי שאותר במחבוא, נורה למוות. לא ידוע מה היה מספרם הכולל של ההרוגים, אבל בית המשפט בשטוטגרט קבע שגלר עצמו הרג לפחות עשרה אנשים. המבצע היה מלווה בשוד של רכוש היהודים וגלר איפשר לאנשיו לקחת לעצמם זהב ודברי ערך אחרים שנמצאו אצל היהודים. המיועדים לגירוש הוכנסו בכוח אל בית הכנסת והיתר נצטוו לעזוב את המקום. לשער בית הכנסת בא רכב גז והכלואים נדחפו לתוכו בקבוצות של שבעים עד שמונים איש. כשהחל הרכב לנסוע, הוכנסו לתוכו גזי פלטה והאנשים נחנקו בתוך החלל הסגור הרמטית. גוויותיהם של הנרצחים הוטלו לתוך בורות שהוכנו מראש ביערות גולוכוב (Gołuchów). כמה ימים נמשך רצח זה, כך קבע בית המשפט בשטוטגרט, נרצחו לפחות שבע מאות איש, אבל ייתכן שמספרם היה גבוה הרבה יותר.
גולוכוב זו עיירה קטנה במערב פולין, 20 ק"מ צפון מערבה מקאליש. בין השנים 1939-1943 שונה שמה ל Goldenau.
בין השנים 1943-1945 שונה שמה ל-Goldenacker.

ציטוט של חיה שלנגר: "מקוז'מינק לקחו את ריילע ומשפחתה ברכבות עם גז למקום בשם גולוכוב GOLUCHÓW ועד לשם, כולם כבר מתו וזרקו אותם לאדמה. ריילע היתה בת 57 במותה."

מקורות פולניים מתארים עוד רציחות המונים שביצעו הגרמנים ביהודים ובפולנים בנפת קאליש. ב: 10-12.10.1941, למשל, נורו למוות מאה עשרים וחמישה יהודים ביער שבין היישובים סקרשב (SKARSZEW) וביירנטקי (BIERNATKI). בנובמבר אותה שנה, נרצחו ביער על יד היישוב גולוכוב, כמה אלפי יהודים ופולנים. בבית הקברות בקאליש נרצחו ארבע מאות ועשרים יהודים. פעולות נרחבות שעשו הגרמנים בשנים 1943-1944, כדי לטשטש את עקבות הרצח, אינן מאפשרות לקבוע את ממדי הרציחות ואת מספרם של הנספים.

וואנזה:

אין בידינו מסמך שלפיו ניתן לקבוע מי נתן את ההוראה על התחלת ההשמדה הטוטלית של היהודים ומתי וכיצד נתקבלה ההחלטה. חוקרים רבים סבורים שפקודה כזאת לא נוסחה בכתב מעולם אלא ניתנה בעל-פה, בידיעתו של היטלר או בידיו, עוד בקיץ 1941.
ב-31 ביולי 1941, זמן קצר לאחר הפלישה לברית-המועצות, הורה הרייכסמרשל הרמן גרינג לריינהרד היידריך "לעשות את ההכנות... לפתרון כללי של בעיית היהודים בתחום ההשפעה הגרמנית באירופה".

רצח יהודי פולין:

בפולין חיו יהודים קרוב ל-800 שנים, עד לכיבוש הנאצי, והם מנו כ-3.3 מיליון יהודים – יותר מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. גם שיעורם בקרב האוכלוסייה – כעשרה אחוזים – היה גבוה יותר מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. לאחר כיבושה של פולין בידי גרמניה וברית-המועצות בספטמבר 1939, נכלאו בגטאות רוב היהודים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני – כ-1.8 מיליון יהודים. ביוני 1941, לאחר שפלשו לברית-המועצות, כלאו הגרמנים בגטאות את שאר יהודי פולין וכעבור פרקי זמן שונים שילחו אותם למחנות ריכוז ולעבודות כפייה. בדצמבר 1941 בוצע רצח יהודים מאזור גטו לודז' בחלמנו באמצעות משאיות גז, ובמרס 1942 החלה גם באושוויץ השמדה של יהודים פולנים. לאחר גיבושם של קווי פעולה בוועידת וואנזה הקימו הגרמנים בין מרס ליולי 1942, שלושה מחנות השמדה בפולין ("מחנות היידריך"): בלז'יץ, סוביבור וטרבלינקה בסמוך לצמתי מסילות רכבת. במחנות הללו לא נערכו סלקציות, ובהגיע רכבות הגירוש נשלחו הקרבנות – גברים, נשים וטף – היישר אל מותם. ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה שנמשך עד ה-21 בספטמבר ובמהלכו נעקרו ושולחו כ-260,000 איש למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. עד סוף 1943 נרצחו בבלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה כ-1,700,000 יהודים, רובם מפולין. מספטמבר 1942 עד קיץ 1944 נרצחו במחנה מיידנק שליד לובלין עשרות אלפי יהודים, רובם מפולין. בקיץ 1944 נשלחו להשמדה 80,000 היהודים שנותרו בגטו לודז' – מרביתם לאושוויץ-בירקנאו ומיעוטם לאתר ההשמדה חלמנו, שהופעל מחדש במיוחד למטרה זאת. בחלמנו נרצחו כ-300,000 יהודים, רובם מפולין. באושוויץ-בירקנאו ובחלמנו נמשכו הרציחות עד לשחרור המחנות בינואר 1945 בידי הצבא האדום. בתום המלחמה שרדו כ-380,000 מיהודי פולין בפולין עצמה, בברית-המועצות ובמחנות ריכוז על אדמת גרמניה ואוסטריה.

איבערלעבען - עבודה, פרנסה, הברחה:

הניסיונות של החברה והיחיד לשמור על המשך החיים גם בנסיבות הקשות ביותר כונו במזרח אירופה איבערלעבען (ביידיש – להישרד). יהודים רבים ניסו לשרוד על ידי כך שנאחזו במקומות עבודה שונים על מנת להמשיך ולהביא בכך תועלת למשטר הנאצי. התפיסה של הצלה על ידי עבודה, שבמקומות מסוימים שימשה בסיס להישרדות לאורך תקופה מסוימת, סיפקה גם מחיה מינימלית ליהודים אלו, אך הייתה תמיד תלויה בנכונות מצד השלטון הגרמני. במקביל התמודדו יהודים בגטאות עם קשיי הקיום ומצוקת הרעב גם בעזרת הברחות מזון ותרופות.

ציטוט של פולעק שטיינרט מגלויה מס' 4 מתאריך 7.1.41: "מיר האט מען שוואכ באזארגט מיט באהייצונג, נור איך גלויב דאס אין דער קעלט וועט מיר נישט אויסקומען צו זיצן. אויב די מייסטערסקייע ווערט באהייצט. מיט פראדוקטן איז ווייטער פאסקודנע. אבער סמאכט נישט אויס ביזן פרילינג וועט מען אויסהאלטן."
(התארגנו חלש עם החימום ולא מספיק טוב. מקווים לשרוד את הקור. עם המצרכים ממשיך להיות חמור. אבל לא נורא ומקווים להחזיק מעמד עד האביב.)



סיכום עמ' 12-14 נהירת היהודים לעבר ברה"מ בשנת 1939 וחזרתם לפולין בשנת 1946.


www.000webhost.com